English

אתר נגיש

שנה גודל טקסט

שנה צבעים

קישורים

הצהרת נגישות

your bag is empty.

3 שיחות – דיאלוג נשי

תערוכה חדשה של אמניות Artush מציגה בגלריית השלום במרכז האמנויות גבעת חביבה.

מפגש בין 6 אמניות , 3 יהודיות 3 ערביות שנפגשו לדיאלוג.

דיאלוג נשי.

דיאלוג נשי בין אמניות.

דיאלוג נשי בין אמניות מתרבות וחברה שונה.

מה קורה כשהדיאלוג מתנהל בין נשים? הוא אחר? ואם אחר, ניתן להיפגש בו – אחרת?

דיאלוג גברי (שיכול להתקיים גם בין נשים) מתנהל פנים מול פנים, עין בעין.

מעלים טיעון, מבססים אותו והצד השני מפריך או מאשש. מה שמכונה משא ומתן.

דרך דיאלוג נשית יוצרת עיגול

סביב שתיים

שמתקרב

מקשיב.

השיח הנשי קשור בלהיות. בלהיות גם כשיש אחרת ליד

לא לעומת, לא במקום,

גם אני

גם את.

בדיאלוג נשי אין צורך לעצור הכל ולהתפנות למשא ומתן;

השיחה היא רב רובדית;

מתוך ותוך כדי, אף על פי ובכל זאת, בו זמנית, לעיתים אפילו מעבר לזמן.

תקשורת כזאת מעוררת מקומות בהם אחדות יכולה להתקיים.

הדיאלוג כאן מתקיים במקום טעון במרחב המחייה שלנו בישראל, אליו מגיעות אמניות מאותה מדינה אך מזהות שונה.

וכל השכבות קיימות בהן.

נשים שהן יוצרות, בעלות צורך להשמיע.
___________________________________

3 שיחות היא תערוכה שאפשרה ל-6 אמניות דיאלוג שפורץ מהשגרה.

כל אחת התבקשה להכניס למרחב היצירה האינטימי שלה קולגה חדשה ולצאת לדרך שלא היה ברור מה יהיה בסופה.

הפרויקט התקיים בתנאי "מעבדה" של זמן מוגדר- 6 שבועות וב'זוגיות' עם בת זוג נתונה שהותאמה על פי מכנה משותף במרחב האמנותי, אם מתוך תכני עבודה דומים, טכניקות משותפות או בחירות זהות בחלל, חומר או צורה. הקולות בשיח האמנותי התיחסו לבית, חתונה, אדמה, גוף, שורשים מקום.

בתוך המרחב, שכבות של הזמן, הגוף של אישה.

האם זה טבעי לאמנות להווצר 'ביחד'? האם היצירה האמנותית תלוית אגו והאם אותו אגו יכול הניח את עצמו בצד כשדחף אחר סולל את הדרך? האם מתקיימת כאן שיחה אמיתית? מה הם מרכיבי שיחה אמנותית? ונשית אמנותית? מה קורה לזהות האישית, החברתית, התרבותית, הפוליטית בשיחה כזו? המפגש מחדד זהויות, מלטש; יכול גם לבצר, יכול גם למוסס. האם הזהות נשארת כמות שהיא? משתנה?

מה הן עשו 6 הנשים האלו, הילכו על ביצים? נשארו במרחב הנעימות הזהיר? הורידו את מסכת הנימוס? פגשו את העיקר אחת בשנייה?

הן הגיעו רוצות להכיר, מבינות שעצם החיבור הוא בגלל השוני.

בסופו של יום, הן פגשו מולן אישה

ובשפה נשית דיברו אמנות

ובשפת האמנות דיברו על נשיות.
___________________________________________________________
2 סונדוס
"Two sondos" , אקריליק על קנבס,200×80 , נורה פורת וסונדוס לחאם

דיאלוג 1 – סונדוס ונורה:

שתי ציירות מאיירות, העובדות אינטואיטיביות, עולמן הפנימי הבא לידי ביטוי באיורים סוראליסטים כמעט. שתיהן חיות לצד כביש 65 במרחק גיאוגרפי קרוב ומרחק תרבותי רחוק. המפגש הראשון מאופק, בתוך חלל העבודה הניטרלי בסטודיו שבתוך מרכז אמנויות שבתוך גבעת חביבה. הן אפשרו לעצמן להתקרב וכל אחת מהן התייחסה לדימויים של האחרת בעבודתן.

תחילתה של העבודה המשותפת נולד מתוך שתי יצירות של סונדוס בטכניקת תחריט עדינה ובה מוצגות דמויות מעולם המאנגה, קומיקס יפני שהתפתח גם למערב ולרוב מאופיין גם בתכנים שיש בהם אלימות.

השימוש בטכניקה מאד מסורתית עבור דמויות מאנגה המגיעות מתרבות רחוקה שכלל אינה שייכת לכאן מעוררת מתח.

כמו המתח המתקיים בין התוכן לטכניקה, אותו המתח הנמצא בין סונדוס עצמה לתכנים שלה.

ביצירה המשותפת "Two sondos" מופיעות שתי דמויות מרכזיות: האחת היא דמותה של סונדוס ואילו השניה היא דמותה של נורה עם רעלה וחיג'אב.

שתיהן יושבות על כיסאות פלסטיק באזור הניטרלי, בנוף שמשלב בתוכו אזכורים המגיעים משני עולמות תוכן: הפנימיים והחיצוניים, על הרצף בין תלמי אלעזר לאום אל פאחם. הנשיקה, דיו על נייר , יצירה שיצרה נורה בשנת 2010, מסיימת את התהליך המשותף במקום של אינטימיות. גם יצירה זו מדברת על הכפלה. אך בניגוד לציור שיצרו במשותף שבו הדמויות מרוחקות באופן מסוים , ביצירה הנשיקה הדמיות מתחברות לכדי דמות אחת.

אני אנני
"אני אנני"-צילום מטופל, 100×70 נרדינה מוגייזל שמאס ודנה ניצני.

דיאלוג 2 – נרדינה ודנה:

כבר במפגש הראשון גילו האמניות שהן מתעסקות באותם הנושאים, אבל הפרשנות, בחירות החומר, הביטוי והדרך הפוכים.

דנה אמנית טקסטיל מתעסקת בחומרי אדמה. תהליכי העבודה שלה מתחילים כמו מעבדת חומרים, היא בודקת טכניקות, מגלה דרך קילוף, צביעה, מחיקה, וככה מתגבש הרעיון.

נרדינה אמנית רב תחומית מעלה את הרעיון ולאחר מחקר מקיף היא מתחילה לגעת בחומר. בשיח המשותף עלה נושא החתונה, התפיסה האישית של כל אמנית הולידה דיאלוג בין שני גופי עבודה.

בעבודה "קו תפר" צילום עירום נשי על רקע טקסט בערבית בוחן את מקומה של אישה צעירה ובתולה לפני החתונה. הטקסט הוא סיפור כיפה אדומה שסופר לנערות להזהיר אותן מפני הזאב הרע.

הבחירה בדוגמנית ערבייה מבטא מבט אישי , הבחירה בגוף ללא פנים, גוף שחוסר השלמות נוכח בו כך שכל אחת יכולה למצוא בו את עצמה.

החלק של "שמלה" עבודה שיצרה דנה בשנת 2010 ומתעוררת לחיים, מציגה דימוי של שמלה ריקה מגוף, מוצבת על אדמה ומתכתבת עם הדמות העירומה. השמלה פשוטה, עכורה, צבועה בטכניקה של שפיכת צבע. מודפסת עליה מפה של שום ארץ וכל ארץ.

עבודה נוספת שמוצגת בחלל היא "ארקא" , טכניקה הדפסה של צילום משוכפל. הבחירה בפורמט עגול הוא מתוך מחשבה על מבט אישה המרכינה את עניה לשולי שמלתה, לקו המתאר, הדימוי שמוצג על המצע הוא עץ שנצבע, עובד ושיוף, הודפס וקולף שוב ושוב. בעץ הזה הצמרות נפגשות ויוצרות רשת סינרגית, 'מוח חדש', השורשים חופשיים לגדול ולנוע.

עבודה רביעית ומשותפת אותן מציגות האמניות "אני אנני" אחת בוחרת בטקסט בערבית שמזהיר מפני המחזור הנשי, אגדה מוצפנת, השניה כותבת על טלית , טקסטים בעברית של ראשית העלייה .

החיבור בין הטקסטים, פעולה אלימה ביסודה, אפילו בתוך המרחב האמנות מצליח ליצור שפה חדשה, של ריבוי עד כדי טקסטורה.

פנים חוץ
"פנים חוץ"- מיצב אמירה פודי ואיילת גד

דיאלוג 3 – איילת ואמירה:

האמניות התחילו את הדרך בדיאלוג שמתקיים בחלל, אמנית אחת מגיעה לעבוד ואמנית שניה מגיעה בזמן אחר להגיב. לקראת סוף הפרויקט הן נפגשו לשהות משותפת ושם הן הרגישו שהתהליך הפך לכדי עבודה אחת. אמירה ואיילת משתמשות ביצירה שלהן בחומרים דומים שתיהן מונעות מתוך אסטטיקה פנימית. אמירה עובדת בהתייחסות לחלל ובפורמטים גדולים ואילו איילת בפורמט קטן. במפגש בינהן ובהתכתבות הן בוחנות אחת את הפורמט של השניה ואת עצמן בהקשר הזה.

אמירה פודי אמנית רב תחומית מתעסקת בחומרים שלקוחים מ"עולם גברי" . יצירות שדורשות מאמץ פיזי. החומרים איתם היא בוחרת לעבוד הם Ready Mades, בעלי היסטוריה, חלקי רהיטים איתם היא מייצרת עולמות חדשים. היא מתבוננת על צורניות ועל שימוש פונקציונלי שאובד ומקבל משמעות חדשה, או לפחות מנסה לקבל "הזדמנות שנייה" היא בוחנת את כוחות המאבק בין פנים לחוץ, פונקציונליות וחוסר פונקציונליות כמו אותו מאבק בין חלקיה השונים, שנולדו מריבוי תפקידיה הנשיים, האימהיים והאמנותיים, שבכל פעם חלק אחר מקבל את הבמה וחלק אחר נדחק הצידה.

איילת גד, מגיעה מעולם האיור, בשנים האחרונות מתעסקת בחומרים ממוחזרים, עובדת בפורמטים קטנים ונוגעת שוב ושוב בנושא בית, על דימויו המושלם, המצוי מעל פני האדמה, אל מול מה שמתחת לפני השטח, שורשיו, שלרוב היא מטפלת בהם, פוצעת, שורטת כמו צלקות גוף שנשארות.

במיצב המשותף 'פנים וחוץ' (שילוב טכניקות: מיצב, ציור, פיסול) הן מדברות על בית, שמתפרק, קופא ונבנה מחדש. אמירה מציבה חלקי רהיטים הלקוחים מפנים בית ומארגנת בעזרתם קן מתאר, שטח, דופן של בית פנימית או חיצונית.

היא משאירה חלון פתוח אבל אוטמת את דפנות החלון בבטון.

הנוף הנשקף מתוך החלון הוא עבודה של איילת, געגוע אינסופי לבית, למשהו רחוק. חלום בין השברים, מודל של בית שלם אבל פצוע וסדוק כמו המקום בו אנו חיים.

התערוכה מציגה עד ה-16.5 כולל

בימים א'-ה' בין השעות 8:00-16:00